Ktouboth
Daf 31a
משנה: וְאַתְּ תְּהֵא יָֽתְבָא בְּבֵיתִי וּמִתְזַנָּה מִנִּיכְסַיי כָּל יְמֵי מֵייגַּד אַרְמְלוּתִיךְ בְּבֵיתִי חַייָב שֶׁהוּא תְנַיי בֵּית דִּין.
Traduction
Enfin, on écrit: ''Tu resteras dans ma maison et tu seras nourrie de mes biens, tout le temps que tu resteras veuve''. Si on ne l’a pas écrit au contrat, l’engagement existe néanmoins; c’est une condition juridique.
Pnei Moshe non traduit
מתני' כל יומי מיגד. כל ימי משך אלמנותיך. וימשכו תרגומו ונגידו:
משנה: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין. אַנְשֵׁי הַגָּלִיל הָיוּ כוֹתְבִין כְּאַנְשֵׁי יְרוּשָׁלִים. אַנְשֵׁי יְהוּדָה הָיוּ כוֹתְבִין עַד שֶׁיִּרְצוּ הַיּוֹרְשִׁין לִיתֵּן לָהּ כְּתוּבָּה לְפִיכָךְ אִם רָצוּ הַיּוֹרְשִׁין נוֹתְנִין לָהּ כְּתוּבָּתָהּ וּפוֹטְרִין אוֹתָהּ.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
מתני' כך היו אנשי ירושלים כותבין. כל ימי מיגד אלמנותיך:
אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין וכו'. שבהם הדבר תלוי ואין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שלא נשאת ושלא תבעה כתובתה בב''ד ניזונת משל בעלה ודרה בבית שהיתה דרה בחיי בעלה ומשתמשה בכל הכלים שהיתה משתמשת בהן בחיי בעלה:
הלכה: בְּנָן נוּקְבָּן דְּיִהַוֹן לֵיכֵי מִינַאי כול'. רִב חִסְדָּא אָמַר. בָּֽגְרוּ אִיבְּדוּ מְזוֹנוֹת. נִישְׂאוּ אִיבְּדוּ פַרְנָסָתָן. תַּנֵּי רִבִּי חִייָה. בָּֽגְרוּ לֹא נִשְׂאוּ נִשְׂאוּ לֹא בָֽגְרוּ. אִיבְּדוּ מְזוֹנוֹתָן וְלֹא אִיבְּדוּ פַרְנָסָתָן. רִבִּי אָבִין בְשֵׁם הִילָא. וּמוֹדִין לְהַךְ כְּהָדָא. אָלְמָנָה שֶׁהִיא תוֹבַעַת מִן הַיּוֹרְשִׁין. הִיא אוֹמֶרֶת. לֹא נִתְקַבַּלְתִי מִכְּתוּבָּתִי. וְהַיּוֹרְשִׁין אוֹמְרִין לָהּ. נִתְקַבַּלְתְּ כְּתוּבָּתָךְ. עַד שֶׁלֹּא נִישֵּׂאת הַיּוֹרְשִׁין צְרִיכִין לְהָבִיא רְאָייָה שֶׁנִּתְקַבְּלָה כְתוּבָּתָהּ. נִישֵּׂאת עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָייָה שֶׁלֹּא נִתְקַבְּלָה כְתוּבָּתָהּ. וְהָא תַנִינָן. יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָה אִמָּהּ אוֹ אָחִיהָ וְכָֽתְבוּ לָהּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים זוּז יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם. טַעֲמָא דִקְטַנָּה. הָא גְדוֹלָה וִויתִּירָה. תִּיפְתָּר שֶׁנָּֽטְלָה מִקְצָת. לֹא כֵן אָמַר רִבִּי אֲבִינָה בְשֵׁם רִבִּי אִסִּי. בְּכוֹר שֶׁחָלַק בְּפָשׁוּט חֲזָקָה וִויתֵּר. עוֹד הִיא שֶׁנָּֽטְלָה מִקְצָת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵירִבִּי בּוּן. לֹא נָטַל זֶה מִבְּכוֹרָתוֹ כְּלוּם. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא 31a וּבְעָא מֵיעֲבַד כְּהָדָא דְרַב חִסְדָּא. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חֲנַנְיָה. וְהָא תַנֵּי רִבִּי חִייָה. בָּֽגְרוּ וְלֹא נִשְׂאוּ נִשְׂאוּ וְלֹא בָֽגְרוּ אִיבְּדוּ מְזוֹנוֹתָן וְלֹא אִיבְּדוּ פַרְנָסָתָן. אָמַר לֵיהּ. אֲנָא אָֽמְרִי שְׁמוּעָה וְאַתְּ אָמַרְתָּ מַתְנִיתָא. תִּבָּטֵל שְׁמוּעָה מֵיקַּמֵּי מַתְנִיתָא.
Traduction
R. Hisda dit: lorsque les filles ont atteint la 2e majorité (ce qui équivaut au mariage pour l’émancipation), elles perdent le droit à la nourriture sur l’héritage paternel; une fois mariées, elles perdent le droit à réclamer le 1/10 des biens (représentant leur dot). R. Hiya au contraire a enseigné: si les filles ont atteint la 2e majorité, sans être mariées, ou si elles sont mariées sans avoir atteint la 2e majorité, elles perdent le droit d’être nourries sur l’héritage, mais non de participer (1/10) au partage futur. R. Abin ajoute au nom de R. Ila: tous reconnaissent pourtant que lorsque une veuve réclame son douaire aux héritiers de feu son mari, en arguant ne pas l’avoir encore touché, tandis que les héritiers prétendent qu’elle l’a touché avant son mariage, ces derniers sont tenus de fournir la preuve qu’elle l’a reçu par anticipation; si elle est mariée, c’est à elle qu’incombe la charge de prouver qu’elle ne l’a pas (contrairement à l’usage de le réclamer avant l’union). Comment R. Hiya a-t-il pu dire que les filles même mariées ne perdent pas le droit au 1/10 des biens légués? N’est-il pas dit plus loin (6, 6): ''Si une orpheline mineure a été mariée (de son consentement) par sa mère ou par ses frères, qui lui ont donné une dot de 50 zouz ou de 100, quand elle sera majeure, elle pourra réclamer d’eux le reste de ce qu’elle doit avoir''; or, c’est seulement en raison de sa minorité au moment du mariage qu’elle peut agir ainsi; mais si elle a été majeure, elle n’aurait droit qu’à un superflu (insignifiant)? On peut expliquer que, dans ladite Mishna, une fille majeure n’aura droit qu’à un reste, au cas où elle a déjà reçu une partie d’héritage (il ne s’agit alors que d’un complément). R. Abina, cependant, n’a-t-il pas dit au nom de R. Assé (220)B, Baba Batra 126 que si un fils aîné a pris une simple part d’héritage comme tout autre fils, il est présumé rester créancier pour le reste (bien qu’il n’ait rien pris de plus)? On peut aussi l’expliquer en ce sens que l’aîné a pris une part de ce qui lui reste à revenir. -Non, dit R. Yossé b. R. Aboun, ce fils n’a rien pris encore de sa part d’aîné (et pourtant il est qualifié comme la fille majeure de ladite Mishna, à l’opposé de R. Hiya). On soumit le fait à R. Mena, qui voulut se conformer à l’avis du préopinant, R. Hisda (de déclarer une telle fille déchue du droit de réclamer 1/10). Mais, lui objecta R. Hanania, R. Hiya n’a-t-il pas enseigné que si les filles ont atteint la 2e majorité sans être mariées, ou si elles sont mariées sans avoir atteint la 2e majorité, elles perdent le droit d’être nourries par l’héritage, mais elles ne perdent pas leur part (de 1/10)? En effet, répondit R. Mena, je ne parle que d’un avis particulier (celui de R. Hisda), tandis que tu rapportes l’enseignement de R. Hiya; le 1er doit céder devant l’enseignement formel.
Pnei Moshe non traduit
גמ' בגרו איבדו מזונות. דהא דקתני עד דתינסבן לגוברין לאו דוקא אלא עד שיצאו לרשותן ואם בגרו איבדו והה''ד נתארסו:
נישאו איבדו פרנסתן. נדוניא מעישור נכסים דתקינו להן נקראת פרנסה דקסבר לא תיקנו נדוניא אלא היכא דמינסב' בקטנות או בנערות אבל בגרה איסתלקא לה מההיא ביתא לגמרי וכן אם נישאת בנערות הואיל וגדולה היא ונתרצית אבד' פרנסתה ואין לה אלא מה שפסקו לה אבל נישאת בקטנותה לא פליג:
תני ר''ח. ופליגא אדרב חסדא אלא בגרו אפילו לא נישאו ונישאו אפי' לא בגרו מזונות הוא דאבדו ולא פרנסתן:
ומודין להך בהדא אלמנה. אע''ג דפליגי בבנות דהתם אע''פ שנשאת איכא למימר דלא מחלה נדונייתה דקסברה אחר זמן אתבענה מהיורשים אבל מודים זה לזה באלמנה שהיא תובעת כתובתה מן היורשין היא אומרת וכו' דאם נישאת עליה להביא ראיה שאין דרכה להנשא ולא תתבע מקודם כתובתה מן היורשין:
והא תנינן. אדרבי חייא דלעיל פריך דקאמר נישאו לא אבדו פרנסתן:
יתומה שהשיאה וכו' להוציא מידם. עישור נכסים מה שראוי לה ולא אמרי' ויתרה ונתרצית במה שכתבו לה וטעמא דקטנה היא שהרי נישאת בנישואי אמה ואחי' הא בגדולה כגון נערה אמרינן דויתרה וקשיא לר''ח:
תיפתר שנטלה מקצת. כלומר התם היינו טעמא דויתרה בגדולה שנטלה מקצת כמו דקתני במתני' שכתבו לה במאה ונ' זוז והילכך דייקינן הא גדולה ויתרה ובשנטלה מקצת:
לא כן א''ר אבינא. בשור שנטל חלק כפשוט חזקה ויתר חלק בכורתו אלמא אע''ג דלא נטל מקצת אמרי' ויתר. עוד היא שנטל המקצת. כלומר התם נמי משום דנטל חלק פשוט כנטל מקצת היא וה''ט דויתר ודחי לה רבי יוסי ברבי בון דלא נטל מקצת מיקרי שהרי לא נטל זה מבכורתו כלום ואפ''ה אמרינן דויתר ושמעינן מינה דגדולה ויתרה אע''פ שלא נטלה כלום וקשיא לר''ח:
ובעא מיעבד כהדא דרב חסדא. דאיבדו פרנסתן:
והא תני ר''ת. ופליג עלה:
אנא אמרי שמועה. שמעתתא דרב חסדא ואת מייתית ברייתא דר''ח וא''כ תיבטל שמוע' דידי מקמי מתנית' דידך:
הלכה: רִבִּי זְעִירָא שְׁאַל שָׁאִיל לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב וּלְרַב אֲבִימֵי בַּר פַּפַּי. לֹא הָיָה שָׁם בַּיִת. אָֽמְרוּ לֵיהּ. הַיּוֹרְשִׁין שׂוֹכְרִין לָהּ בַּיִת. מִיכָּן וָהֵילַךְ הִיא אוֹמֶרֶת קַרְקַע וְהֵן אוֹמְרִין מָעוֹת. הַדִּין עִם הַיְּתוֹמִים. כְּהָדָא. חָדָא אִיתָא הֲוָה פֶורנָהּ עֶשְׂרִין דֵּינָרִין. וַחֲוָה תַמָּן חַד בַּיִת כְּרַב עֲשָׂרָה דֵינָרִין. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי חֲנִינָה. אָמַר. אוֹ יֵיבוֹן לָהּ בַּיְתָא אוֹ יֵבוֹן לָהּ עֶשְׂרִים דֵּינָרִין. אָמַר רִבִּי מָנָא. מִכֵּיוָן דְּלֵית בֵּיתָא טָב אֶלָּא עֶשְׂרִים כְּמָאן דְּלֵית לָהּ פֶורְנֵה אֶלָּא עֶשְׂרִים. מִיכָּן וָהֵילַךְ הִיא אוֹמֶרֶת קַרְקַע וְהֵן אוֹמְרִין מָעוֹת. הַדִּין עִם הַיְּתוֹמִים.
Traduction
R. Zeira fit demander à R. Nahman b. Jacob et R. Abimé b. Papi: quelle est la règle s’il n’y a pas de maison où la veuve et les orphelins puissent tous demeurer? Les héritiers, fut-il répondu, lui loueront une maison. Après quoi (si elle refuse), lorsqu’elle déclare vouloir demeurer sur le sol qui était à son mari, et eux offrent de payer la location (au dehors), la loi est en faveur des orphelins (qui ont, seuls, droit au sol). Ainsi, une femme ayant reçu en douaire 20 dinars ne pouvait avoir recours que sur une maison valant 10 dinars. Le cas fut soumis à R. Hanina, qui déclara qu’il fallait, ou lui constituer la maison en douaire, ou lui rembourser la somme de 20 dinars. R. Mena dit, au contraire: puisque la maison vaut seulement 10 dinars, c’est comme si le douaire était réduit à cette valeur, dont l’équivalent seul est dû; après quoi (si elle refuse), lorsqu’elle réclame le sol et les orphelins offrent l’équivalent en argent, le droit est en faveur de ces derniers.
Pnei Moshe non traduit
גמ' לא היה שם בית. ראוי לדירת אלמנה והיתומים מהו:
היורשין שוכרין לה בית. והם ידורו בביתם:
מכאן והילך. כלומר אם אינה רוצה והיא אומרת קרקע בבית בעלי אני רוצה לדור:
והן אומרים מעות. נשכור לך בית למדור ואנו נדור בבתינו:
הדין עם היתומים. לפי שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא לדירה בעלמא ולפיכך יכולין לשכור לה בית אחר:
כהדא. אשה אחת היתה כתובתה עשרים דינר:
והוה תמן חד בית בטב עשרה דינר. שלא היה ליתומים ממה להגבותה אלא בית שוה עשרה דינר:
אמר או ייבון וכו'. או יתנו לה הבית בכתובתה או עשרים דינר:
אמר רבי מנא. דלא היא דמכיון דלית ביתא טב אלא עשר כמאן דלית לה פורנא אלא עשר גרסינן דאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא יש לה עליו ולא יתנו לה כ''א שיווי דמיו:
מיכאן והילך וכו'. כלומר וה''נ לענין מדור דכיון שאין לה בגוף הבית כלום יסלקוה במעות וישכירו לה בית אחר:
הלכה: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם כּוֹתְבִין כול'. אַנְשֵׁי הַגָּלִיל חָסוּ עַל כְּבוֹדָן וְלֹא חָסוּ עַל מָמוֹנָן. אַנְשֵׁי יְהוּדָה חָסוּ עַל מָמוֹנָן וְלֹא חָסוּ עַל כְּבוֹדָן. רִבִּי חֲנַנְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי אַבָּהוּ. וְאִית דְּאָֽמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. קַיסָרִין כִּיהוּדָה וּשְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת כִּירוּשָׁלֵם.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
גמ' אנשי הגליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם. ולפיכך היו כותבין כל ימי מיגד אלמנותיך שהוא לכבוד להם שתשב בביתו ותזון מנכסיו:
אנשי יהודה חסו על ממונם. יותר מעל כבודן ולפיכך נתנו הברירה ביד היורשים:
קיסרין. נהגו כיהודה ושאר כל הארצות נהגו כירושלים:
וְאַתְּ תְּהֵא יָֽתְבָא בְּבֵיתִי. רָבִין בַּר חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. בָּא עָלֶיהָ עוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ. מֵעַכְשָׁיו נִתְקַייְמוּ בָהּ תְּנָאֵי כְּתוּבָּה אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא דֶּרֶךְ נִישּׂוּאִין. רִבִּי בּוּן בַּר חִייָה בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא. מָחֲלָה לוֹ עַל כְּתוּבָּתָהּ מָהוּ. זְכוּתָהּ אָֽבְדָה זְכוּת בָּנֶיהָ לֹא אָֽבְדָה.
Traduction
– R. Abin b. Hiya demanda en présence de R. Zeira: si le futur a cohabité avec sa fiancée pendant qu’elle était encore chez son père, dira-t-on que, dès ce moment (par l’union) les conditions du contrat se trouvent accomplies, et la femme n’a plus droit à la nourriture paternelle, ou peut-elle attendre que le mariage régulier ait eu lieu pour y renoncer? (Question non résolue). R. Aboun b. Hiya demanda aussi devant R. Zeira: si la femme a renoncé à recevoir un douaire de son mari, a-t-elle de ce fait perdu tout recours à une réclamation contre ses fils, ou n’a-t-elle pas renoncé à tirer un bien de ses fils? (question non résolue).
Pnei Moshe non traduit
בא עליה. מן האירוסין עודה בבית אביה אם נאמר כיון שבא עליה יש לה מזונות דמעכשיו נתקיימו בה תנאי כתובה או אינה אלא דרך נישואין דוקא ולא איפשטא:
מחלה לו על כתיבתה מהו. לענין תנאי כתובה של הבנים מי נימא דמחלה לו על הכל או דילמא זכותה אבדה אבל זכות בניה לא אבדה שאינה יכילה למחול זכותן ולא איפשטא:
חַד בַּר נַשׁ מִי דְמַךְ אֲמַר. יֵיבוֹן לְאִיתְּתָא דְּהַהוּא גַבְרָא פֶרְנֵא. אֲתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא אָמַר. יִתְקַייְמוּן דִּבְרֵי הַמֵּת. אָמַר לֵיהּ רִבִּי חֲנִינָה. וְיֵשׁ אָדָם מְבַטֵּל תְּנַאי כְתוּבָּה בַּפֶּה. אָמַר לֵיהּ. אַנְתְּ אָֽמְרָת אַתְּ מְנָא לָךְ. אָמַר לֵיהּ. וְלֹא בַגָּלִיל אֲנָן קַייָמִין. וְסַבְרִינָן מֵימַר. אַנְשֵׁי הַגָּלִיל חָסוּ עַל כְּבוֹדָן לֹא עַל מָמוֹנָן.
Traduction
Un homme, à son lit de mort, donna l’ordre de restituer le douaire à sa femme (pour dispenser les héritiers de la garder). Le fait fut soumis à R. Mena, qui décida d’obéir au défunt. Mais, lui répliqua R. Hanina, est-il admissible d’annuler verbalement les conditions mêmes d’un contrat? Tu le prétends ainsi, répliqua R. Mena, que c’est une condition formelle; mais d’où le sais-tu? C’est que, répondit R. Hanania, nous sommes bien en Galilée; or, on sait déjà que les Galiléens tiennent plus à la considération qu’à l’argent (il est donc d’usage prépondérant de laisser à la femme la maison maritale pour l’habitation, malgré l’ordre contraire).
Pnei Moshe non traduit
מי דמך. כשהיה נפטר היה מצוה שיתנו לאשתו כתובתה ויפטרו אותה:
ויש אדם מבטל תנאי כתובה בפה. הא מתנאי כתובה יש לה מזונות כל ימי אלמנותה ואיך יכול לבטל תנאי כתובה במה שצוה בפה. אנת אמרת. אתה בעצמך אמרת לזאת ומנא לך הא דתנאי כתובה הכי הוה:
ולא בגליל אנן קיימין. וכבר סברנן מימר דאנשי הגליל חסו על כבודן יותר מעל ממונם ובודאי תנאי כתובה היה לפי המנהג ואע''פ שצוה אין מבטלין המנהג:
סליק פירקא בס''ד
רִבִּי זְעִירָא שָׁלַח שָׁאִיל לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב וּלְרַב אֲבִימֵי בַּר פָּפָּא. לֹא הָיָה שָׁם בַּיִת מַאי. אָֽמְרוּ לֵיהּ. הַיּוֹרְשִׁין שׂוֹכְרִין לָהּ בַּיִת. מִיכָּן וָאֵילַךְ הִיא אוֹמֶרֶת קַרְקַע וְהֵם אוֹמְרִים מָעוֹת. הַדִּין עִם הַיְּתוֹמִים. כְּהָדָא. חָדָא אִיתְּתָא הֲוָה פֶורנָהּ עֶשְׂרִין דֵּינָרִים. וַחֲוָה תַמָּן חַד בַּיִת טָב עֲשָׂרָה דֵינָרִין. אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי רִבִּי חֲנִינָה. אָמַר. אוֹ יְהָבוֹן לָהּ בַּיְתָא אוֹ יְהָבוֹן לָהּ עֶשְׂרִים דֵּינָרִין. אָמַר לֵיהּ רִבִּי מָנָא. מִכֵּיוָן דְּלֵית בֵּיתָא אֶלָּא בָעֲשָׂרָה רֵּינָרִין כְּמָאן דְּלֵית לָהּ פֶורְנֵה אֶלָּא בָעֲשָׂרָה דֵּינָרִין. מִיכָּן וָהֵילַךְ הִיא אוֹמֶרֶת קַרְקַע וְהֵן אוֹמְרִין מָעוֹת. הַדִּין עִם הַיְּתוֹמִים.
Traduction
Ktouboth
Daf 31b
משנה: 31b אַף עַל פִּי שֶׁאָֽמְרוּ בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מְנָה אִם רָצָה לְהוֹסִיף אֲפִילוּ מֵאָה מְנָה יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּֽרְשָׁה בֵּין מִן הָאֵירוּסִין בֵּין מִן הַנִּישּׂוּאִין גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר. מִן הַנִּישּׂוּאִין גּוֹבָה אֶת הַכֹּל מִן הָאֵירוּסִין בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מְנָה שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ.
Traduction
Quoiqu’on ait établi (1, 2) une somme fixe de douaire, savoir pour une vierge 200 zouz, et pour une veuve qui se remarie 100 zouz, on peut à volonté l’augmenter même jusqu’à 100 maneh (ou 100 zouz); si l’homme meurt ensuite, ou s’il répudie sa femme, que ce soit après le mariage, ou après les fiançailles et avant le mariage, la femme peut réclamer toute la somme indiquée au contrat. R. Eléazar b. Azariah dit: si le mari est mort ou s’il a répudié sa femme après le mariage, elle a droit à toute la somme inscrite au contrat; mais avant le mariage, quoiqu’après les fiançailles, elle ne reçoit que la somme obligatoire de 200 zouz pour une vierge et de 100 zouz pour une veuve qui se remarie; car si le mari a augmenté le douaire, c’était en vue du mariage.
Pnei Moshe non traduit
מתני' אף על פי. אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. ולא אמרי' שאינו רשאי כדי שלא לבייש את מי שאין לו:
גובה את הכל. מנה או מאתים ותוספת:
שלא כתב לה. תוספ' מדעתו אלא על מנת לכונסה:
הלכה: אַף עַל פִּי שֶׁאָֽמְרוּ בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם כול'. כְּמָה הוּא מִתְחַייֵב לָהּ. לֹא כֵן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. הַכּוֹתֵב שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא חַייָב לוֹ וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ חַייָב לִיתֵּן לוֹ. רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה וְלִקָּרוֹת חַתְנוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁפָּסַק מִן הָאֵירוּסִין. פָּסִק מִן הַנִּישּׂוּאִין. רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה בְתַשְׁמִישָּׁהּ שֶׁהוּא עָרֵב. עַד כְּדוֹן בְּשֶׁבָּעַל. לֹא בָעַל. רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה עַל קִנְייָנוֹ שֶׁהוֹסִיף. פָּסַק מִן הָאֵירוּסִין פָּסַק מִן הַנִּישּׂוּאִין וְלִקָּרוֹת חַתְנוֹ שֶׁלִּפְלוֹנִי כְּבָר הוּא בְּרָאוּי. תַּשְׁמִישׁ אֵין בּוֹ. קִנְייָן לֹא הוֹסִיף. מִיכָּן רוֹצֶה הוּא לִיתֵּן כַּמָּה וְלֹא תַחֲזוֹר בָּהּ. וִיכוֹלָה הִיא. לֹא כֵן תַּנֵּי. הָאִישׁ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶלָּא לִרְצוֹנוֹ. אָמַר רִבִּי אָבִין. מֵעִיקָה הִיא לֵיהּ הוּא מַשְׁבַּק לָהּ.
Traduction
Comment se fait-il qu’en cas de séparation, la femme soit en droit ''de réclamer tout le douaire'' (même avec l’augmentation)? En quoi le mari s’était-il engagé envers elle pour le supplément? R. Yohanan et R. Simon b. Lakish n’ont-ils pas dit tous deux (221)Ci-après, (12, 1) ( 34d): Si quelqu’un écrit en faveur de son prochain un contrat de dette dans la présomption d’être son débiteur, et il se trouve qu’il ne l’est pas, il ne devra rien malgré la présence du contrat? (N’en est-il pas de même ici pour le supplément de douaire, non dû)? Il peut s’agir du cas où le mari a voulu ajouter une somme au douaire habituel pour devenir le gendre de tel ou tel homme considéré. Cette explication est admissible au cas où le mari s’est engagé à payer ce supplément dès les fiançailles; mais comment admettre ce motif si le mari a pris cet engagement après le mariage accompli (il n’est plus mû par le désir de devenir le gendre d’un tel homme)? Le mari peut avoir voulu ajouter ce supplément pour que la femme l’aime d’autant plus dans leurs relations. Cette considération est effective en cas de cohabitation; mais si celle-ci n’a pas eu lieu, comment justifier le supplément? En effet, il s’agit du cas où le mari a spécifié un supplément au moment d’acquérir la femme. En somme (résumant ces questions), on s’explique la dette du supplément au cas où le mari s’y est engagé dès les fiançailles; mais pourquoi cette dette si elle a été contractée après le mariage accompli, lorsqu’on ne peut plus invoquer le motif d’avoir voulu devenir le gendre d’un tel, et s’il n’y a eu ni cohabitation, ni supplément pour acquisition? Même après le mariage, le mari peut vouloir ajouter au douaire, afin que la femme ne regrette pas l’union. Mais le peut-elle? N’est-il pas enseigné (222)J, (Yebamot 14, 2): ''l’homme qui répudie agit toujours de plein gré'' (à lui, non d’elle)? Elle peut tant tourmenter son mari, répondit R. Abin, qu’il finirait par la répudier (voilà pourquoi il augmente le douaire).
Pnei Moshe non traduit
גמ' במה הוא מתחייב לה. הא דתני במתני' גובה את הכל באיזה דבר הוא מתחייב לה התוספ' שתוכל לגבות וקס''ד דלא נתחייב לה בקנין אלא בדברים בעלמא. וה''ג לא כן ר''י ור''ל תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב ליתן לו. וכן הוא בפ' הנושא והכא לא נתחייב בתוספ' ואמאי חייב ליתן ואפילו כתב לה אינו כלום דהוי כנותן שט''ח לחבירו בחזקת שהוא חייב ונמצא שאינו חייב:
ומשני רוצה הוא ליתן כמה וליקרות חתנו של פלוני. לפעמים הוא מוסיף לה מפני כבוד אביה ומשפחתה ורוצה הוא ליתן לה כמה וכמה שתתחתן עמו ובההיא הנאה גמר ומקני לה:
עד כדון. עד כאן שייך האי טעמא בשפסק לה התוספת מן האירוסין קודם שנשאה וכלומר בשעת אירוסין:
פסק מן הנשואין. מאי איכא למימר אם פסק לה אחר שנשאה במה הוא מתחייב עכשיו דכבר נעשה חתנו של פלוני:
ומשני רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. לו ומחמת חיבת הביאה גמר ומקני לה:
עד כדון כשבעל. ושייך האי טעמא:
לא בעל. עדיין והוסיף לה במה מתחייב ומתני' קתני מן הנשואין סתם גובה את הכל ואפי' לא בעל:
רוצה הוא ליתן כמה על קנינו שהוסיף. כלומר דבאמת מיירי שהוסיף לה בקנין ונתחייב לה בזה:
פסק מן האירוסין וכו'. כלומר כחוזר על הקושיא הוא והניחא דמשכחת לה בשפסק מן האירוסין אי נמי כשהוסיף לה בקנין כדשנית אלא אם פסק מן הנשואין ולקרות חתנו כו' אין כאן וכן תשמיש אין בו ואשלא בעל קאי וכן אם קנין לא הוסיף במה הוא מתחייב והיינו דעיקר הקושיא דמתני' סתמא קתני אם רצה להוסיף דמשמע אפילו בלא קנין:
ומשני מיכאן. כלומר אפילו לאחר מכאן והיינו לאחר נשואין איכא טעמא דרוצה הוא ליתן כמה כדי שלא תחזור בה:
ויכולה היא. בתמיה לא כן תני ביבמות פרק י''ד האיש אינו מוציא אלא לרצונו אבל לא לרצונה:
מעיקא היא ליה. אע''פ שאין הדבר תלוי ברצונה שתחזור בה ממנו מ''מ היא מצערת לו הרבה עד שיתרצה הוא ומשבק לה בגט ולפיכך הוא רוצה להתחייב בכמה ולהוסיף לה כדי שלא תחזור בה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source